איך לדבר עם נערה מתבגרת בלי שכל שיחה תהפוך לוויכוח?
- מורן לביאד | Mono Mori
- 1 במאי
- זמן קריאה 7 דקות
ברכות!
היא ואתם הגעתם לגיל המרגש - גיל ההתבגרות!
כאן החוקים משתנים, מצב הרוח משתולל, והתגובות... משתנות ללא היכר.
תלמדו שפה חדשה ולא ברורה של מתבגרים, הימהומים מוזרים וצירופי מילים שאליעזר בן יהודה היה מתהפך בקברו אילו היה שומע אותם.
אז ברוכים הבאים לגיל ההתבגרות והפעם, בתפקידכם כהורים.
את שואלת איך היה בבית הספר, והיא עונה ״בסדר״.
אתה שואל עוד שאלה, והיא כבר מתעצבנת.
את מנסה להסביר משהו, והיא אומרת שאת לא מבינה.
אתה רוצה לעזור לה, והיא מרגישה שאתה חופר.
זה קורה.
בגיל ההתבגרות הרבה דברים משתנים במקביל: הגוף, החברויות, הצורך בעצמאות, הרגישות לביקורת, הרצון שיראו אותה, והרצון שלא יתערבו לה יותר מדי.
גיל ההתבגרות לא פשוט להן כנערות, אבל אם לומר את האמת, גם לא לנו כהורים, בטח לא בילדה ראשונה.
אנחנו רואים מהצד דברים שהיא עדיין לא רואה, אנחנו רוצים להגן עליה, לעזור לה, לכוון אותה, למנוע ממנה טעויות. אבל הדרך שבה אנחנו מדברים איתה יכולה לעשות את ההבדל בין שיחה שנפתחת לבין שיחה שנסגרת ונחסמת אחרי שתי דקות.
לא צריך להפוך כל שיחה לשיחת נפש.
לא צריך לנהל כל רגע כמו טיפול רגשי עמוק, אבל כן כדאי להבין מה סוגר אותה, מה עוזר לה להקשיב, ואיך אפשר לדבר איתה בלי שכל דבר ירגיש כמו מאבק.
קודם כול, להבין שהיא לא תמיד מתנגדת אלייך
כשנערה עונה בקוצר רוח, מגלגלת עיניים או אומרת ״עזבי״, קל לפרש את זה כחוסר כבוד.
לפעמים זה באמת לא נעים, וחשוב לשים גבול על דרך דיבור. אבל לא כל תגובה קצרה אומרת שהיא נגדך.
הרבה פעמים היא מוצפת, עייפה, מתביישת, לא יודעת להסביר מה עובר עליה, או פשוט רוצה להרגיש שהיא מחליטה מה לשתף ומתי.
היא לא תמיד יודעת להגיד: ״אני צריכה רגע״, ״אני לא יודעת איך להסביר״, ״אני מפחדת שתכעסי״, ״אני רוצה לספר, אבל לא עכשיו״.
אז זה יוצא אחרת.
במקום להיכנס ישר למאבק על הטון, אפשר קודם לנסות להבין מה קורה מתחת לפני השטח.
לא לוותר על גבולות, אבל גם לא להדליק את כל השיחה בגלל משפט אחד לא מוצלח.
אפשר לומר:
״אני שומעת שאין לך כוח לדבר עכשיו. נדבר אחר כך״.
״לא נעים לי כשאת עונה ככה, אבל אני מבינה שאולי את עצבנית״.
״אני לא רוצה לריב איתך. אני כן רוצה להבין מה קורה״.
זה לא תמיד יפתור הכול באותו רגע, אבל זה משנה את הכיוון וגם את ההרגשה שלה.
לבחור זמן נכון לשיחה
לפעמים שיחות קשות מתחילות בזמן לא מתאים, לא תמיד אנחנו שמים לב לזה.
בכניסה הביתה, בלחץ של הבוקר, לפני השינה כשהיא כבר עייפה, בדיוק אחרי ריב עם חברה, ברגע שאת כבר עצבנית.
ואז גם אם הנושא חשוב, הסיכוי לשיחה טובה יורד.
אם את רוצה לדבר איתה על משהו משמעותי, עדיף לא להתחיל את השיחה ברגע טעון.
אפשר לומר:
״יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו, אבל לא עכשיו כששתינו עצבניות״.
״בואי נדבר על זה בערב, כשיהיה יותר רגוע״.
״אני לא רוצה שזה יהפוך לריב,אז אני חושבת שכדאי שנדבר על זה בערב/מחר״.
יש בזה גם שיעור חשוב בשבילה: לא כל דבר חייבים לפתור בשיא הרגש.
אפשר לעצור, לנשום, ולחזור לזה כשיש יותר מקום ופניות.
פחות שאלות ברצף
אחת הטעויות הכי נפוצות היא לשאול יותר מדי שאלות אחת אחרי השנייה.
איך היה? עם מי היית? למה לא ענית? מה היא אמרה לך? מה עשית? למה לא סיפרת לי? מה את מתכוונת לעשות עם זה?
מבחינתנו זו דאגה. מבחינתה זה יכול להרגיש כמו חקירה.
עדיף לשאול שאלה אחת, ואז לשתוק רגע.
במקום:
״מה קרה? למה את ככה? מי עשה לך משהו? למה את לא מספרת לי?״
אפשר לומר:
״את נראית לי קצת לא את. רוצה לספר מה קורה?״
ואם היא אומרת שלא, אפשר להשאיר דלת פתוחה:
״בסדר. אני פה אם תרצי״.
לא כל שיתוף צריך עצה
כשהיא כבר משתפת, הרבה פעמים אנחנו מיד קופצים לפתרונות.
״אז תגידי לה ככה״, ״פעם הבאה אל תעשי את זה״, ״את צריכה פשוט להתעלם״, ״אני הייתי מדברת עם המורה״, ״למה את נותנת לזה להשפיע עלייך?״.
אבל אולי היא לא באה לקבל פתרון. אולי היא רק באה לפרוק?
אם כל שיתוף שלה הופך לעצות, היא עלולה להפסיק לשתף. לא כי העצות לא טובות, אלא כי היא מרגישה שלא באמת שמעו אותה עד הסוף.
אפשר קודם לשאול:
״את רוצה שאעזור לך לחשוב מה לעשות, או שאת רק רוצה שאקשיב רגע?״
זה משפט פשוט, והוא עושה סדר.
לפעמים היא תגיד שהיא רוצה עזרה, לפעמים היא תגיד שהיא רק רוצה לספר, בשני המקרים היא לומדת שאת לא מיד משתלטת על הסיפור שלה.
זו מיומנויות ובהתחלה קשה ליישם אותה, אבל שווה לנסות.
להחליף הרצאה בשאלה
נערות בגיל ההתבגרות מזהות הרצאות מאוד מהר.
ברגע שהשיחה הופכת ל״אני אסביר לך איך העולם עובד״, הן נסגרות. גם אם את צודקת.
לא תמיד צריך להיכנס להסבר ארוך.
במקום:
״את חייבת להבין שלא כל מי שמחייכת אלייך היא חברה אמיתית״.
אפשר לשאול:
״איך את מרגישה אחרי שאת נמצאת איתה?״
במקום:
״את לא יכולה כל הזמן לדחות דברים לרגע האחרון״.
אפשר לשאול:
״מה לדעתך יעזור לך להתחיל קצת קודם בפעם הבאה?״
במקום:
״את צריכה להפסיק להשוות את עצמך לאחרות״.
אפשר לשאול:
״מה קורה לך כשאת מסתכלת על הדברים האלה ברשת? זה עושה לך טוב או פחות?״
הרעיון הוא לתת לה לחשוב, ולא רק להתגונן.
לשים גבול בלי להפוך את זה למלחמה
שיחה טובה לא אומרת שאין גבולות.
אם היא מדברת בצורה פוגעת, מתחצפת או מזלזלת, לא צריך להעמיד פנים שזה בסדר.
אבל גם כאן, הדרך חשובה.
במקום להיכנס מיד ל״איך את מדברת אליי״, אפשר להגיד קצר וברור:
״אני מוכנה לדבר איתך על הכול, אבל לא בטון הזה״.
״אני מבינה שאת כועסת, ועדיין צריך לדבר בכבוד״.
המסר הוא: מותר לך לכעוס, מותר לך לא להסכים, מותר לך להיות מתוסכלת, אבל לא מותר לפגוע.
זה גבול חשוב, והוא לא חייב להגיע בצעקה.
לא להיבהל מ״עזבי״
המשפט ״עזבי את זה״ זה לא תמיד סוף השיחה.
לפעמים זה אומר:אני לא יודעת להסביר.
אני לא רוצה להרגיש חלשה.
אני מפחדת שתכעסי.
אני צריכה לבדוק קודם עם עצמי.
אני רוצה שתישארי, אבל לא תלחצי.
לא תמיד, אבל לפעמים.
אפשר לכבד את ה״עזבי״ בלי להיעלם לגמרי.
״בסדר, אני לא אלחץ. אני פה״.
״אני עוזבת את זה עכשיו, אבל חשוב לי שתדעי שאת יכולה לדבר איתי כשתירצי״.
״לא חייבים לדבר כרגע. רק רציתי שתדעי ששמתי לב״.
זה גם נותן לה מרחב וגם תחושה שאת לא מוותרת עליה.
לדבר גם כשאין בעיה
אם כל שיחה עם נערה מתבגרת מתחילה רק כשיש בעיה, היא תתחיל לזהות שיחה עם ביקורת.
צריך גם שיחות רגילות.
על סדרה, על שיר, על משהו מצחיק, על אוכל, על חברה, על משהו שראיתן בדרך, על חלום קטן, על מה בא לה לעשות בסוף השבוע.
לא כל רגע צריך להיות חינוכי.
ככל שיש יותר שיחות פשוטות, יהיה קל יותר לפתוח גם שיחות מורכבות כשצריך.
זה נשמע קטן, אבל זה הבסיס. קשר לא נבנה רק ברגעי משבר.
לשתף גם משהו קטן על עצמך
שיחה היא לא חד - צדדית.
אם היא מרגישה שכל השיחה היא עליה, היא יכולה להרגיש שאת בוחנת אותה.
אם תשתפי משהו קטן על עצמך על התמודדות או חוויה שחווית היום, יהיה לה יותר של להיפתח.
אבל שימי לב, לא להפוך את השיחה לסיפור שלך, ולא להשתמש בזה כדי להוכיח לה משהו. פשוט לשתף במידה.
״גם לי היו תקופות שהרגשתי לא קשורה״.
״אני זוכרת כמה זה לא פשוט כשחברה מתרחקת״.
״גם אני לא תמיד יודעת מיד מה נכון לעשות״.
זה מזכיר לה שגם את בן אדם, לא רק אמא שמנהלת את העניינים.
להיזהר ממשפטים שסוגרים שיחה
יש משפטים שמגיעים מאהבה, אבל הם סוגרים דלת.
״את מגזימה״.
״זה שטויות״. ״כשתגדלי תביני״.
״אני בגילך עברתי דברים הרבה יותר קשים״.
״אין לך סיבה להרגיש ככה״.
״את תמיד עושה מזה עניין״.
גם אם בעינייך היא באמת מגזימה, זו לא נקודת פתיחה טובה.
אפשר להחליף במשפטים שמחזירים פרופורציה בלי לבטל אותה:
״אני מבינה שזה מרגיש לך גדול עכשיו״.
״בואי ננסה להבין מה בדיוק קרה״.
״יכול להיות שיש פה עוד דרך להסתכל על זה״.
״זה לא נעים, אבל זה לא חייב להגדיר את כל היום שלך״.
״אני איתך. בואי נחשוב על זה רגע״.
ההבדל קטן, אבל משמעותי.
לתת לה להרגיש שהיא חלק מהפתרון
בגיל ההתבגרות, היא צריכה להרגיש שיש לה קול.
אם אנחנו מחליטים הכול בשבילה, גם מתוך דאגה, היא עלולה להרגיש שלא סומכים עליה.
כשיש בעיה, אפשר לשאול:
״מה את חושבת שכדאי לעשות?״
״איזו אפשרות נראית לך הכי נכונה?״
״את רוצה שאעזור לך לנסח הודעה, או שאת מעדיפה לנסות לבד?״
״את רוצה שאדבר עם המורה, או שקודם תנסי בעצמך?״.
זה לא אומר שהיא מחליטה הכול לבד.
זה אומר שהיא לומדת לחשוב, לבחור, לבקש עזרה, לקחת אחריות.
בדיוק הדברים שאנחנו רוצות שיתפתחו בגיל הזה.
ומה אם היא עדיין לא משתפת?
גם אחרי כל זה, יש נערות שפחות משתפות.
לכל אחת יש אופי אחר, יש גיל אחר, יש תקופות טובות יותר או פחות, יש עניינים שהיא עדיין מעבדת עם עצמה.
כן חשוב לשים לב אם יש שינוי חד: הסתגרות קיצונית, עצב מתמשך, הימנעות מבית ספר, ירידה חדה בתפקוד, פגיעה חברתית או משפטים קשים שלה על עצמה.
אבל אם היא פשוט משתפת פחות מבעבר, אפשר לא להיבהל. להישאר קרובה אבל בלי ללחוץ.
להציע רגעים קטנים: נסיעה יחד, הליכה, קפה ושוקו, הכנת אוכל, משחק קלפים, שאלה אחת לפני השינה.
הרבה נערות לא נפתחות כשמבקשים מהן ״בואי נדבר״, הן נפתחות כשהלחץ יורד ויש משהו פשוט ויומיומי אפילו אגבי לעשות יחד.
איך ״מנהיגות מלידה״ יכול להשתלב בבית?
הספר ״מנהיגות מלידה״, שקיבל את תו התוכן והאיכות של מכון אדלר, נכתב עבור נערות בגיל ההתבגרות, בשפה נגישה ולא מטיפה.
הוא עוסק בביטחון עצמי, ניהול רגשות, תקשורת בין־אישית, חשיבה עצמאית, קשרים חברתיים והתבוננות פנימית.
בהקשר של תקשורת עם נערה מתבגרת, הספר יכול להשתלב בבית ככלי עדין לשיחה וכתיבה. לא חייבים לקרוא הכול לפי הסדר. אפשר לפתוח פרק שמתאים למה שקורה עכשיו, לבחור שאלה, לדבר עליה יחד, או לתת לה להשתמש בו לבד בקצב שלה.
המטרה היא לא ״לגרום לה לדבר״ בכוח. המטרה היא לתת עוד דרך לפתוח שיחה, לחשוב, להבין מה היא מרגישה, ולזהות את הקול שלה בתוך כל מה שקורה מסביב.
שיחה עם נערה מתבגרת לא תמיד תהיה רגועה, נעימה ומסודרת. יהיו גם תשובות קצרות, גלגולי עיניים, שתיקות ורגעים שבהם תרגישי שאת לא מצליחה להגיע אליה.
זה חלק מהגיל.
בשורה התחתונה, המטרה היא לא לנצח בשיחה. המטרה היא להשאיר דלת פתוחה.
להיות מספיק ברורה כדי להציב גבול, מספיק רגועה כדי לא להפוך כל דבר למלחמה, ומספיק קרובה כדי שהיא תדע שגם כשהיא קצת מתרחקת, יש לה לאן ולמי לחזור.
תגובות